העובדות הידועות
הסיבות לדלקת משתית השלפוחית עדיין אינן ידועות. ההסברים האפשריים למחלה הם אי-תפקוד של העצבים הקשורים, בעיות אוטואימוניות, תגובות אלרגיות ולחץ. גם לגורמים תורשתיים תיתכן השפעה מסוימת. על כל פנים, אף אחת מההשערות האלה לא הוכחה מדעית.
המצב עצמו, מצד שני, מתואר היטב.[1] התסמינים קורים כתוצאה ממצב לקוי של הרירית של שלפוחית השתן והחלק העליון של השופכה. שכבת הריר השטחית הבריאה של הרירית אשר מכילה גלוקוזאמינוגליקן מונעת ממלחים, חומצות ותוצרים מטבוליים אחרים (אשר נוכחים בשתן באופן טבעי) להגיע לשכבות העמוקות של דפנות שלפוחית השתן ולגרות את קולטני הכאב התת-ריריים. במצב של דלקת משתית השלפוחית שכבת הגלוקולזאמינוגליקן נפגעת ואינה מאפשרת לרכיבים המתוארים לעיל להגיע לקולטני הכאב. כתוצאה מכך קורית דלקת סטרילית- שבה לא נוכחים חיידקים- והיא יכולה להגיע גם לשכבות העמוקות של דפנות שלפוחית השתן ומובילה להעלאה מוגברת של תאי התורן. התאים האלה מייצרים היסטמין, אשר מגביר את הכאב. הגירוי המתמשך מעלה את המספר של קולטני הכאב, מה שגורם לתסמינים להחריף. אם הדלקת נמשכת במשך שנים, חלקים אחרים של הרקמות המחברות נבנים לרקמה בצקתית, שגורמת לדפנות שלפוחית השתן לאבד את האלסטיות שלהן. בסוף התהליך הזה, יכולה להתפתח שלפוחית שתן למצב הסופי שלה (שלפוחית שתן נוקשה עם קיבולת נמוכה מאוד), מצב זה הוא בלתי הפיך. דפנות שלפוחי השתן העבות והנוקשות דוחסות לאט את השופכנים וכתוצאה מכך, עלולה להיווצר אי –ספיקת כליות.
מכיוון שהסיבה לאיבוד שכבת הגלוקוזאמינוגליקן אינה ידועה, חשוב למנוע את היווצרות דלקת משתית השלפוחית. יותר מכך, אין טיפול שיכול לרפא את המחלה הזו. אבחון מוקדם וטיפול מתאים יכולים לעצור את התקדמות דלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה.