חיידקים יכולים להיכנס בקלות לשתן ולהגיע אל השופכה ואל שלפוחית השתן. במקרה הגרוע ביותר הם יכולים לעלות גם אל הכליה. זיהומים בדרכי השתן הם בין המחלות הנפוצות ביותר: כ60% מהנשים ו12% מהגברים סובלים ממחלה זו לפחות פעם אחת במהלך חייהם.[1] (נשים הן בסיכון גבוה יותר לחלות, כי השופכה שלהן קצרה יותר ויותר קל לחיידקים להגיע אל שלפוחית השתן.) יש מספר גורמים הידועים כמגבירים את הסיכון לחלות בזיהומים בדרכי השתן, הם כוללים גנטיקה (חשדות אישיים), תנאים לא היגיניים במהלך קיום יחסי מין, הזדקנות, חדלון וסת (אצל נשים), בלוטת ערמונית מוגדלת (גברים), חריגות אנטומיות (בעיקר אצל ילדים), מערכת חיסון חלשה (עקב מצבים אחרים), סוכרת מבוקרת בצורה גרועה, שימוש נרחב בקתטרים. זיהומים בדרכי השתן נחשבים לסוג השני השכיח ביותר של זיהומים.[2]
התסמינים האופיניים של זיהומים בדרכי השתן הם דחף מוגבר למתן שתן, תחושת כאב או צריבה במהלך ההשתנה, שתן מעורפל או שתן מצחין, דם בשתן וכאבים באגן (לנשים).
ברוב המקרים, ניתן לטפל בהצלחה בזיהומים בדרכי השתן עם אנטיביוטיקה או בחומרים נוגדי פטריות, אם הם נגרמים ע"י חיידקים או פטריות, בהתאמה.
אולם, הסיכוי לזיהום שני חוזר הוא גבוה: לוקות בו יותר מ50% מהנשים מעל גיל 55 ו36% מהנשים הצעירות באוכלוסייה.[3] זיהומים חוזרים בדרכי השתן הוא מצב בו שלושה או יותר זיהומים מאובחנים בטווח זמן של 12 חודשים או שני זיהומים בתוך טווח זמן של 6 חודשים.
הניסיון הרפואי הנוכחי מתמקד בעיקר במידות פרופילקטיות, קווים מנחים תואמים נמצאים באתרי אינטרנט רבים.[4]
יש הנחה, מצד שני, לפיה כל נזק ראשוני הנגרם לשכבת הגלוקוזאמינוגליקן נגרם מזיהום ( שקורה לעיתים תכופות במקרים חמורים של זיהומים בדרכי השתן) המסייע לחיידקים לשרוד ולגרום לדיהומים נוספים. חלק מסכימים עם התאוריה שזיהומים חוזרים בדרכי השתן הם גם אחד הגורמים למחלת דלקת משתית השלפוחית.[5]
באופן לא מפתיע, בשנים האחרונות מספר רופאים הציעו טיפול דומה לזיהומים חוזרים בדרכי השתן ולדלקת משתית השלפוחית לשיקום התקינות של שכבת הגלוקוזאמינוגליקן. ניתן לבצע אותו ביעילות דרך החדרה לשלפוחית השתן. משתמשים באותם חומרים גם במקרים של דלקת משתית השלפוחית,[6] חומרים אלה הם חומצה היאלורונית, כונדרואיטין סולפט (באירופה)[7] והפרין (בארה"ב).[8] מספר אורולוגים אף מציעים ליישם את הטיפול לפנים השלפוחית עם חידוש שכבת הגלוקוזאמינוגליקן גם במקרים של טיפול מונע לזיהומים חוזרים בדרכי השתן.[9],[10] בוודאי, יש גם אפשרות להחדרת אנטיביוטיקה לשלפוחית השתן,[11] שיכולה להיות שיטה יעילה כטיפול מונע, או טיפול בזיהום, אם המטופל לא הגיב למתן התרופות בדרך הפחות פולשנית (באופן עקבי).
*אורודפטר, כמכשיר חדש להחדרה לשלפוחית השתן יכול לסייע גם בטיפול ומניעת זיהומים חוזרים בדרכי השתן. מתן התרופות הבלתי-פולשניות לפנים השלפוחית הוא יתרון אדיר בהשוואה לקתטר מאחר שהקתטר בעצמו יכול להיות הגורם האחראי לזיהומים.
חשוב לציין גם את התוית הנגד של ה*אורודפטר. במקרה של דלקת שופכה חיידקית חוץ מכל מצב אחר, שימוש ב*אורודפטר עלול להניע את החיידקים לתוך שלפוחית השתן, מה שיכול לגרום לזיהום בשלפוחית השתן. לכן, אם קיים זיהום חיידקי בשופכה, שימוש בקתטר הוא דרך בטוחה יותר להחדרה.
בהתבסס על שיקול דומה, החדרה המבוצעת ע"י *אורודפטר לא אמורה להיות מיושמת בתוך יומיים לאחר קיום יחסי מין או במהלך המחזור החודשי.