אבחון והימצאות: קושי כפול
למרות המאמצים הרבים למצוא סמן כלשהו, לא התגלה עד כה שום דבר שקשור לדלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה ללא עוררין. [1] גם אין שינויים שניתן לייחס לדלקת משתית השלפוחית, ללא ספק, לכן שימוש בשיטות הדמיה הנודעות ביותר לכשעצמו, אינו מספק אבחנה מדויקת. צילום הדמיה של שלפוחית שתן בריאה ושלפוחית שתן משובשת עלול להיות זהה. מצד שני, אי-ספיקה של שכבת הגלוקוזאמינוגליקן יכולה להצביע על מחלות אחרות. שלילת תהליכים ממאירים וזיהומים היא הכרחית, אבל אפילו נוכחות של מצב אחר לא יכולה לשלול את דלקת משתית השלפוחית. לכן, דלקת משתית השלפוחית יכולה להיות מאוכחנת רק לאחר הטיפול המוצלח של האבחון המוקדם, במצב התואם.
התסמינים האופיניים לדלקת משתית השלפוחית
התסמינים הרגילים של דלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. [2]
כאב
- לא רק שלפוחית השתן והשופכה יכולות לכאוב, אלא גם הבטן התחתונה, האגן או איזור חיץ הנקביים (יתר על כך, אצל נשים הפות ואצל גברים כיס האשכים והפין)
- העוצמה של הכאב יכולה להיות בתיאום עם התמלאות שלפוחית השתן, בעוד שהרקה יכולה להפחית ממנה באופן זמני
- בהנחה שהשופכה מושפעת וכואבת, יחסי מין עלולים להיות מכאיבים
- רמת הכאב נעה בין אי-נוחות קלה לכאב חמור ומייסר
- בהתחלה, תקופות הכאבים הקצרות והדלילות מופרדות ע"י הפוגות ארוכות ונטולות תסמינים. ככל שדלקת משתית השלפוחית מגיעה למצב מתקדם יותר, הכאב הופך להיות קבוע ויכול להביא ללא תיאום להרקה
- אף במהלך מצב יציב הנטול תסמינים לאורך זמן, מטופלות עלולות לחוות התפרצויות מעת לעת.
הרקה
- בהתחלה, התדירותמעט גבוהה יותר מהתדירות הרגילה. במקרים קיצוניים אפשרי שיהיו60-80 פעמים של מתן שתן ביום
- דחף פתאומי יכול להופיע, ויכול להיות מלווה בהתפרצויות וכאבים
- במקרים מתונים, התדירות האנורמלית של הרקה מופיעה רק במהלך היום. עם התקדמות המחלה, מתווספת גם הטלת שתן לילית, הדחף להרקה מתעורר מספר פעמים במהלך הלילה.
- כמות ההרקה (כמות השתן) היא קטנה מאוד ומתואמת לכמות הנוזל הנצרכת.
- במקרים חמורים, הצורך להרקה נמשך גם לאחר מתן שתן.
נוכחות התסמינים האלה שונה ממטופלת למטופלת ומושפעת ממספר גורמים. כלומר, צריכת מזון ומשקאות מסוימים, כמות המתח הנפשי ו/או הלחץ הפיזי, בעיות עיכול, זיהומים בדרכי השתן ואצל נשים, המחזור החודשי שלהן (התסמינים בדרך כלל חריפים יותר אחרי הביוץ).
אבחון דלקת משתית השלפוחית- אז והיום
רוב האורולוגים מגדירים מקרה מסוים כדלקת משתית השלפוחית כאשר התסמינים האופיניים נמשכים תקופה מסוימת (חודש וחצי עד 6 חודשים) וזאת לאחר שכל מחלה אחרת שלה תסמינים דומים נשללה. מילוי שאלונים יכול לזהות את הנוכחות של התסמינים, משתמשים לעיתים תכופות באינדקס התסמינים אולרי-סנט. [3]
אולם, מפני שבדיקות מעבדה ובדיקות אחרות כלשהן אינן יכולות לאשר באופן חד משמעי את הימצאות דלקת משתית השלפוחית, לא ניתן לאבחן את המחלה בוודאות מוחלטת, במאת האחוזים. למרבה המזל, בנוסף לקומץ של בדיקות משלימות שיכולות לאשר את האבחון, גם הניסיון הרפואי התפתח משמעותית בשנים האחרונות.
הכלי החשוב ביותר לאבחון דלקת משתית השלפוחית הוא תבחין הזלפת האשלגן או בשמו האחר
בדיקת פרסונס. בדיקה זו מאשרת את אי-ספיקת שכבת הגלוקוזאמינוגליקן ע"י הכאב הנוצר כשמוחדר אשלגן כלורי לתוך שלפוחית השתן. [4] (במקרה של שכבת גלוקוזאמינוגליקן בריאה לא מופיע כל כאב).
אך הבדיקה הזאת היא לא רק פולשנית ללא צורך אלא גם לא נעימה, מאחר שהמטופלות סובלות מכאב הנגרם מהתמיסה עצמה. בדיקת פרסונס גם לא סיפקה ניתוח כמותי. בגרסא מאוחרת יותר של בדיקת הרגישות (בדיקת פרסונס המעודכנת) השלפוחית מולאה בתמיסת אשלגן כלורי מדולל כדי לקבוע מה הקיבולת המקסימלית, ואחר כך חזרו על אותו התהליך עם תמיסת מלח בישול (סיילין).
היחס בין שני הערכים מיוחס לרגישות של דפנות שלפוחית השתן לריכוז השתן. על אף שבדיקת פרסונס המעודכנת יכולה להוות שימוש גם ללקיחת מידות כמותיות, הפולשניות, משך הזמן והדיוק שלה לא גבוהים מאלה של הבדיקה המקורית. בשל בעיות אלה, בדיקות אלה אינן מומלצות לפי ההנחיות האחרונות. [5] [6]
בדיקת הלידוקאין פועלת באופן ההפוך. העיקרון שלה הוא למתן את הכאב בשלפוחית השתן, כך בהנחה שהמקור לכאב הוא בשלפוחית השתן עצמה, הלידוקאין המוחדר אליה מקל על התסמינים במקרה של דלקת משתית השלפוחית. [7] בדיקה זו, ללא ספק, נוחה הרבה יותר מבדיקת הרגישות לאשלגן, אך היא פולשנית באותה מידה וגם היא לא מאפשרת ניתוח כמותי.
כלי אבחון חדש הוא בדיקת תקינות שכבת הגלוקוזאמינוגליקן, אשר במהלכה עורכים יומן של הרקה במשך יומיים. בדיקה זו בלתי-פולשנית ונטולת כאבים. בדיקה זו מבוססת על העובדה לפיה על מנת לבחון את היחס בין ריכוז השתן וקיבולת שלפוחית השתן, אין צורך בהחדרה, התמיסה של המלחים המומסים כבר נוכחת- בצורת השתן עצמו. ריכוז חומרי השתן- כולל המלחים- תלוי בכמות הנוזלים הנצרכת. הכמות של כל הרקה יכולה להימדד ביום שבו המטופלת צורכת את הכמות הקטנה ביותר של נוזלים שהיא מסוגלת לצרוך, לאחר מכן ניתן לחזור על אותו התהליך ביום השני, בו המטופלת צורכת את הכמות הגדולה ביותר של נוזלים שהיא מסוגלת לצרוך. במקרה שבו דפנות שלפוחית השתן בריאות, אין יחס בין כמויות ההרקה הממוצעות לקיבולת הנוזלים. בשלב המוקדם של דלקת משתית השלפוחית, צריכת הנוזלים הגבוהה יותר, מביאה לכמויות שתן גדולות יותר ב-30-50%. ככל שהמחלה מתקדמת, ההפרש גדל ב50-100%, במקרה חמורים, יכול לגדול גם ל300-500%. לכן, יומן זה של היומיים העוקבים, לא רק מצביע על דפנות שלפוחית שתן ניזוקות, אלא גם מתאר את רמת הנזק, באופן מספרי. כך, בדיקת תקינות שכבת הגלוקוזאמינוגליקן מאפשרת גם ניתוח כמותי.
יש מספר מחלות שצפויות להופיע באופן משמעותי אצל חולות בדלקת משתית השלפוחית, הנוכחות שלהן עלולה לתמוך באבחון. קבוצת המחלות כוללת בתוכה מחלות כמו תסמינים אלרגיים, מיגרנות, תסמונת המעי הרגיז, אנדומטריוזיס, תסמונת התשישות הכרונית, תסמונת סיוגרן, הפרעת פאניקה ומחלות רבות נוספות. [8]
ציסטוסקופיה בלחץ נמוך מומלצת אם נמצא דם בשתן, או ציטולוגיית שתן המצביעה על סיכוי לתהליך ממאיר (או אם יש תוצאה חיובית חד-משמעית), אם מצב המטופלת מחמיר למרות הטיפול המשולב שהיא מקבלת, כדי לבחון אם מדובר במצב של סרטן שלפוחית השתן או נוכחים תסמינים דומים של מחלה אחרת. ביופסיה של רירית שלפוחית השתן מבוצעת רק אם ההדמייה הציסטוסקופית חושפת איזורים שעשויים להתגלות כממאירים. במקרה בו הציסטוסקופיה אינה מעלה חשד לממאירות, צריכה להתבצע ציטולוגיית שתן, שהיא השיטה הכי פחות פולשנית והעדינה ביותר.
רישום סיפור המטופלת מספק גם מידע שימושי. רישום זה אמור לכלול לא רק את התסמינים הנוכחיים, אלא גם את ההיסטוריה של זיהומים מוקדמים יותר, מחלות אחרות, אשר סבלה מהן (עם דגש בעיקר על מחלות אוטואימוניות והפרעות עיכול), תרופות ו/או אניטיביוטיקה שנלקחות או נלקחו בעבר, תזונת המטופלת ומאפייני סגנון חיים וכן היחס בין התסמינים וכל המידע המפורט לעיל.
כמה חולות בדלקת משתית השלפוחית יש?
הופעת המחלה יכולה לרוב להיות מתוארת לפי שני סוגי נתונים. הקרות פירושה מספר המקרים הנרשמים החדשים במשך תקופה מסוימת (בדרך כלל מדובר בשנה). הימצאות ,מצד שני, פירושה המספר הכולל של האנשים המושפעים מהמחלה בנקודת זמן מסוימת. במקרה של דלקת משתית השלפוחית, מצב העשוי להימשך לאורך כל החיים, הנתונים האחרונים רלוונטיים.
ההערכות הבינלאומיות של ההימצאות מבוססותת על נוכחות התסמינים, מילוי שאלונים ונתונים של חולים שאובחנו בדלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה. מספר האנשים החולים בדלקת משתית השלפוחית מתייחס לרוב ל100,000 אנשים.
אולם, גם השאלונים וגם דרך ההערכה שלהם אינם מתוקננים. מחקרים מסוימים שהסתמכו רק על הנתונים שנאספו מהרופאים, המתמקדים במקרים של מטופלים מאובחנים של דלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה סיכמו הימצאות של 45-197/100,000. [9] מצד שני, בסקר שבו נערכו שיחות טלפון עם משקי בית משוער כי 1,900-4,200/100,000 גברים ו2,750-6,350/100,000 נשים לוקים בדלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה. רק 10% מהאנשים בקבוצה האחרונה אובחנו. [10] [11]
ע"פי מחקר אחר המבוסס על דיווח עצמי דרך דואר אלקטרוני, דלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה יכולה להשפיע על 258-13,114/100,000 אנשים, תלוי בדרך החישוב. [12]
ב2017 האיגוד לדלקת משתית השלפוחית דיווח על כך שרק בארה"ב יש 3-8 מיליון נשים ו1-4 מיליון גברים הלוקים בדלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה. [13] בשנים האחרונות, ההערכה הזו התקבלה ע"י מאמרים רלוונטיים רבים וארגונים. [14], [15] תוך התחשבות בממוצע הערכים, הימצאות של 2,400/100,000 נראית חישוב הגיוני.
הגיל הממוצע של המטופלים הוא 40, אך דלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה יכולה להופיע גם בגיל צעיר או מבוגר יותר.
למרות זאת שיעור האבחון של דלקת משתית השלפוחית/ תסמונת שלפוחית השתן הכאובה קטן מ5-10%, אפילו במדינות בהן הטיפול הרפואי הוא המתקדם ביותר. אין הפרעה רצינית אחרת, שיש לה שיעור אבחון נמוך מזה.